חווית כישלון, הצלחה וציפיות מילדים
כהורים אנו מצפים שהילד שלנו יהיה מאושר, בריא, יאמין בעצמו, שיהיה בעל דימוי עצמי גבוה וביטחון עצמי, שיהיה אהוב, יגשים עצמו, יהיה אחראי לבחירותיו, שידע להתמודד בביה”ס ובבית עם מטלות, וכה הלאה. המושג “ציפייה” הוא כל מה שהורים רוצים שילדיהם יהיו. באופן מודע הורים רוצים ילדים בריאים ומאושרים ומקובלים בחברה, שיימצאו במרכז הזרם החברתי ושלא יהיו בעלי שונות ולא מקובלים בחברה. הורים רוצים שילדיהם יתפתחו על-פי ראות עינם. במרבית המקרים תפיסת ההורים את ילדם נובעת ממסורות, הרגלים חברתיים מקובלים, חוויות ילדות של ההורים עצמם שכללו כישלונות, אכזבות, וכמובן נובעת מרצונות ושיקולים חברתיים של מה שמקובל ונחשב.
כאשר הילד נולד, ככל שהוריו משקיעים בו, נוצרת אצלם הציפיה שכתוצאה מהשקעה זו הילד יגשים את מה שהם חשבו להגשים ולא הצליחו. השאיפה של ההורה להיות הורה מושלם, מיטיב, מביאה אותו לעיתים לידי כך שהוא עושה עבור הילד גם את מה שהילד יכול לעשות לבד. כלומר פינוק היתר אינו מאפשר לילד לבנות אישיות עצמאית ואחראית. מצד שני יכולה להיווצר אצל ההורה ציפייה כלפי הילד והוא ישאף שכתוצאה מהשקעתו הרבה יגדל ילד שימלא את ציפיותיו ממנו. גם בכך, ההורים אינם מקדמים את הרעיון של צמיחת ילדם לילד עצמאי ואחראי. חליל ג’ובראן בשירו “על ילדים” מתריע מפני רצונם של הורים לעצב את ילדיהם:
“ילדיכם אינם ילדיכם
כי פרי געגועי החיים אל עצמם.
באים המה דרככם אך לא מכם.
חיים עמכם אך אינם שייכים לכם.
תנו לילדיכם את אהבתכם, אך לא את מחשבותיכם…
… אל לכם לעשותם כמוכם”.
לעיתים רואים ההורים את ילדיהם כשלוחה של עצמם, כלומר חווים את הצלחת הילדים כהצלחתם או כישלונו של הילד ככישלונם. לכן, חשובה ההבנה שהתפקיד ההורי הוא לגדל ילדים עצמאים ואחראים על דרכם ונטיות ליבם ולא לשמש כמגשימים של החלומות והציפיות של הוריהם.
הילד, בכל מקרה, צריך להרגיש אהוב ונאהב ע”י הוריו. במידה שהילד חש שעמידתו בציפיות של הוריו היא תנאי לאהבתו והערכתו, יש בכך אלמנט מאכזב לילד. ציפייה הורית זו ,יוצרת מצב של שיפוטיות “אם אתה לא תורם למשפחה, אתה לא שווה”, מחשבה זו מערערת את הביטחון של הילד ש “אני כפי שאני אהוב על הורי תמיד”. לכן, חייבת להיות אבחנה ברורה בין המעשה שהילד עושה לבין ההתייחסות לילד עצמו. לבחירת המילים של ההורה והעברת המסר לילד חשיבות מרובה. על ההורה לשים דגש על המעשה של הילד ולעודדו על כל מעשה טוב שעשה. “אני רואה שהכנת את השיעורים היום לבד”, אני רואה ששמת במקום את הצעצועים שלך”.
נשאלת השאלה איך נדע כהורים אם אנחנו מצפים יותר מידי מילדנו? או איך נדע האם אנחנו מצפים פחות מידי מילדנו? האם הציפיות שלנו ריאליות? המענה מאוד פשוט לכך, נבדוק האם אנחנו מאוכזבים מהילד או האם אנחנו מצפים ממנו ליותר מדי. כשהילד מדהים ביכולתו שלא כמו שחשבנו, נבדוק האם ציפינו לפחות מיכולותיו. במידה ואנחנו מרוצים מהישגי הילד נראה שאנחנו נמצאים במערכת ציפיות ריאליות מהילד.
כאשר המסר שעובר מההורה לילד הוא רצון שיצליח, היחסים בין הורה לילד, קודמים לכל תוצאה שהוא מביא. במערכת יחסים זו ירגיש הילד בטוח ויחוש תחושת ביטחון מאחר שהוא יודע שהוריו יקבלו אותו כפי שהוא. הם שמחים בהצלחתו ויתמכו בו אם יחווה חווית כישלון. כשהילד זוכה בהצלחה, יש לזכור שההצלחה שלו ויש לחזק ולשמוח בשמחתו, אך כשהילד נכשל הוא אינו זקוק להטפות מוסר אלא למילות עידוד מפי הוריו, תמיכה ואמפטיה.
ציפיות נכונות מילד צריכות להיות ציפיות לטווח קצר. מטרות קטנות שמספקות סיפוק ועידוד. הציפייה צריכה להיות מותאמת לגיל, לאופי ולסביבה של הילד. כדאי לתת לילד אתגרים בטווח הגבולות שלו וכך היחס לילד הוא כאל אדם בפני עצמו, שמקבלים אותו כפי שהוא על יכולותיו ומגבלותיו. כך הוא מתקדם כי הוא רוצה להתקדם ומתחזק מכך. מחקרים מראים שילדים שגדלו תחת לחץ להצליח ונאלצו להתמודד מול ציפיות וביקורת בלתי פוסקת, גדלים להיות אנשים בוגרים שמתקשים להתמודד עם החברה ההישגית בימינו וזאת מאחר והתחרותיות קשורה לתחושת הערך של הילדים וכל הצלחה או כישלון מתפרשים אצלם בצורה קשה ואינם מאפשרים לשוב ולנסות מחדש. ילדים שנחשפו פחות ללחץ וציפייה להישגים גבוהים, הצליחו להתמודד עם ביקורת, למדו משגיאותיהם וחזרו לנסות שנית בקלות רבה יותר.
“כישלון הינו הצלחה, אם לומדים ממנו” (מלקולם פורבס)
